סיפור השביטים מתחיל לפני 4.6 מיליארד שנים עם ענן גדול של גז ואבק שממנו נוצרו השמש והמערכת הפלנטרית שסביבה. השביטים נוצרו על ידי הצטברות של גבישי קרח וגרגירי אבק עשירים בפחמן באזורים הקרים והחיצוניים, שבהם התפתחו כוכבי הלכת הענקיים. רוב החומר מחוץ לשמש קרס למישור המילקה; לכן אנחנו רואים את כל כוכבי הלכת ברצועה דקה של השמים ליד מסלול תנועת השמש. גרעיני השביט שנוצרו באזור שמעבר לפלוטו נותרו במישור אחד, ויצרו את חגורת קוויפר. עם זאת, רבים מגרעיני השביט הגיעו קרוב מדי לאחת מהפלנטות הענקיות, והכוח הכבידה של הפלנטות השליך אותם למסלולים אליפטיים שהובילו אותם למאות או אלפי יחידות אסטרונומיות מהשמש. זהו ענן אורט.
באדיבות וויקיפדיה
שביטים נשארו "מאוחסנים" בענן אורט וחגורת קוויפר במהלך רוב ההיסטוריה של מערכת השמש. עם זאת, כתוצאה מהפרעות כבידה אקראיות, אולי בהשפעת כוכבים חולפים או מכוכבי לכת ענקיים, השביטים בענן אורט או בחגורת קויפר מוצאים את עצמם לפעמים במסלולים המוליכים אותם אל פנים מערכת השמש. מערכת השביטים המתקרבת לכוכבי הלכת החיצוניים נקראת "קנטאורים", בעקבות יצורים מיתולוגיים שחציים גבר וחציים סוס. קנטאור עשוי לשוטט במשך מיליון שנים או יותר על מסלול אליפטי בין כוכבי הלכת החיצוניים, לפני שהוא נבעט לתוך מערכת השמש הפנימית על ידי מפגש עם פלנטה ענקית. כאשר הם קרובים למערכת השמש הפנימית, השמש מחממת את השביט. גרעין הקרח שלהם עובר המראה ונפלט ממנו גז. הגז שנפלט יוצר את הזנבות שיצרו את המראה המסורתי של השביטים.
חלק מהשביטים הנמצאים במערכת השמש הפנימית מקיימים מפגשים קרובים נוספים עם כוכבי לכת, שמשנים את מסלולם. במקרים ספורים, משיכת הכבידה של פלנטה מקטינה במידה ניכרת את גודל המסלול האליפטי. תהליך זה יצר שביטים שהופיעו שוב ושוב בשמינו במהלך ההיסטוריה, כגון השביט של האלי, עם זמן מחזור של 75 השנים, או שביט אנקה, עם זמן מחזור של 3 שנים. בנקודה הרחוקה של מסלול השביט של האלי הוא שב ל"בית" המקורי שלו בחגורת קוויפר, עם מרחק מרבי מן השמש של 36 יחידות אסטרונומיות. אבל המסלול של השביט אנקה השתנה כל כך הרבה פעמים, כך שעכשיו הוא אינו מרחיק יותר מאשר 4.1 יחידות אסטרונומיות מן השמש.
באדיבות וויקיפדיה
סיפור חייו של שביט הינו ריקוד בלט מורכב בהשפעת כוח כבידה. עבור רוב השביטים, השינויים הדרמטיים מגיעים בשלב מוקדם, כאשר הם נזרקים לתוך ענן אורט בעקבות מפגש קרוב עם פלנטה ענקית. הם נעים לאט במסלולים רחוקים סביב השמש, עם זמני מחזור בני מאות אלפי או מיליוני שנים. רובם חיים את חייהם הם מבלים בהקפאה עמוקה בחלל, כך שמהשמש הם נראים כנקודת אור בלבד, לא שונה בהרבה מן הכוכבים האחרים בשמים. מדי פעם, יש להם מפגש עם כוכב ענק השולח אותם לעבר מערכת השמש הפנימית. רק אז החום של השמש מעורר את הסלע הקפוא לחיים, משחרר גז ואבק שיוצרים את הילה וזנב זוהרים.
ההתנהגות השביטים שונה מאוד מהתנועות המוכרות של כוכבי הלכת. בדרך כלל, המסלול של כל גוף בחלל ניתן לניבוי גם בעתיד הרחוק, באמצעות חוקי קפלר וניוטון. תנועות אלה הן מאוד מסודרות. אנחנו רגילים לרעיון שהמסלולים של כדור הארץ וכוכבי לכת אחרים כמעט ואינם משתנים במשך הזמן. עם זאת, כאשר גופים בין כוכביים קטנים נסחפים קרוב מאוד לכוכבי הלכת, המסלולים שלהם ישתנה באופן קיצוני. לדוגמה, אם גוף מחגורת קוויפר יעבור בסמוך לחלק העליון באטמוספירה של נפטון, הוא עלול להיות משוגר למסלול קרוב לשבתאי. המפגש עלול להעיף אותו למערכת השמש הפנימית, שם הוא עלול לפגוע בכדור הארץ מיליוני שנים מאוחר יותר. אבל אם התקרב אל נפטון במסלול השונה רק בכמה קילומטרים, הוא עלול להחמיץ לחלוטין שבתאי ולעולם לא יכנס למערכת השמש הפנימית. במילים אחרות, שינוי זעיר בתנאים ראשוניים עלול להוביל לשתי היסטוריות שונות בתכלית. סילוני הגז שנוצרים במהלך חימום יכולים להשפיע על מסלול השביט, ולהדוף אותו לעבר נתיבים חדשים בלתי צפויים.
מסלולי השבטים יכולים להשתנות באופן דרסטי רק בשל שינוי זעיר בתנאים ההתחלתיים נקראים מסלולים כאוטיים, וכמעט בלתי אפשרי לחזותם. מסלולים כאוטיים מופיעים במגוון רחב של תופעות פיזיות שאינן ניתנות לחיזוי בקלות – מזג האוויר הוא דוגמה מוכרת. לרוב הגופים הבין-פלנטריים אין מסלולים כאוטיים, אך עצם קיומם של כמה גופים בעלי מסלולים כאוטיים הופך את העתיד חסר הודאות למרתק. יכול להיות שעכשיו נמצאים גופים ליד שבתאי או אורנוס, אשר שינוי בנתיבם רק ב- 100 מטרים עשוי לקבוע אם כדור הארץ יעבור אירוע קטסטרופלי בעוד מיליון שנים מהיום!
Author: Chris Impey