מהו המרוץ לחלל?
המרוץ לחלל, או "המאבק על כיבוש החלל", הוא כינויה של התחרות בין ארצות הברית לבין ברית המועצות על שיגור חלליות אל מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ. השיגור הסובייטי של הלוויין הראשון בעולם ספוטניק 1, ב־4 באוקטובר 1957, היה אות הפתיחה של המרוץ, ומשימת אפולו־סויוז המשותפת לארצות הברית וברית המועצות, שהחלה ב־15 ביולי 1975, היא סמל לסוף המרוץ.
בשנות החמישים של המאה העשרים הובילה ברית המועצות את התחרות. היא שיגרה את הלוויין הראשון ספוטניק 1, את בעל החיים הראשון (הכלבה לייקה) ואת החללית המאוישת הראשונה ובה הקוסמונאוט יורי גגארין (האדם הראשון מחוץ לכדור הארץ). אולם בשנות השישים חלפה ארצות הברית על פני יריבתה: היא פיתחה טכנולוגיות מתקדמות והחלה בתוכנית אפולו במטרה להגיע אל הירח. מטרה זו הוגשמה ב־1969, ומאז ואילך שמרה ארצות הברית על מיקומה בראש, ובין השאר פיתחה אמצעי חדש למסע בחלל – מעבורת החלל.
התחרות בין שתי המעצמות על כיבוש החלל כללה מרכיב של יוקרה. המנצחת בתחרות זו אמורה הייתה להוכיח את עליונותה על פני עמיתתה ואת מעמדה כמעצמה מובילה. הלוויין הראשון, ספוטניק 1, ששיגרה ברית המועצות, גרם לזעזוע בארצות הברית, וחולל מפנה שהתבטא בין היתר בשינוי תוכניות לימודים: האמריקאים החלו לשים דגש על חינוך שיוביל לעליונות טכנולוגית.
המאבק על המדענים הגרמניים
לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, צוותי מחקר אמריקניים, סובייטיים ובריטיים התחרו בניסיון להשיג מודיעין טכנולוגי וללכוד מדענים ממתקן תוכנית הטילים הגרמנית בפנמינדה. לברית המועצות ולבריטניה הייתה הצלחה מעטה, ואילו ארצות הברית הייתה המרוויחה העיקרית מהמאמץ. היא הצליחה לתפוס מספר רב של מדעני טילים גרמנים, רבים מהם חברי המפלגה הנאצית, וביניהם פון בראון עצמו. המדענים הועברו מגרמניה לארצות הברית כחלק ממבצע פייפרקליפ ("מהדק נייר"), ובארצות הברית המשיכו המדענים לפתח את הטילים שבהמשך היוו את הבסיס ליכולת השיגור האמריקאית. האמריקאים הבריחו גם כ־300 קרונות עמוסים בחלקי טילי V-2 ממיטלבאו־דורה, וזאת בניגוד להסכמים בוועידת פוטסדאם, לפיהם עתיד היה האזור לעבור לידי הסובייטים, ופירוקם של מפעלים גרמניים שם היה אסור בתכלית.
סטלין רגז על נפילתם של בכירי המהנדסים לידי האמריקאים. הוא אמר: "זה בלתי נסבל בהחלט. אנו הבסנו את צבאות גרמניה הנאצית; אנו כבשנו את ברלין ופנמינדה; אך האמריקאים השיגו את מהנדסי הטילים."
חרף זאת, עלה בידי הסובייטים לתפוס מאות טכנאים ומהנדסים, את המעבדות בפנמינדה וכן רשימות של ספקי רכיבים לטילים. הטכנאים והמהנדסים הועברו לברית המועצות בשנת 1946. שם הם נחקרו ומסרו פרטים שאיפשרו לסובייטים לבנות את הטילים הגרמניים. עד נובמבר 1953 הוחזרו הטכנאים לגרמניה.
המלחמה הקרה בחלל
לאחר המלחמה פיתחו מדענים בארצות הברית ובברית המועצות את הטילים הגרמניים, והשתמשו בהם, יחד עם אמצעים נוספים, למחקר של התנאים השוררים בגובה רב. הם נעזרו בשידור טלמטריה מהטילים לתחנות קליטה על פני כדור הארץ. הטלמטריה הכילה מידע על הטמפרטורה והלחץ האטמוספירי, וכן מידע על קרניים קוסמיות ונתונים נוספים. פון בראון ותלמידיו, שהפכו לחלק מהמערכת המדעית האמריקאית, נטלו חלק במחקר זה.
ארצות הברית וברית המועצות נכנסו ל"מלחמה הקרה", שבה היה תפקיד חשוב להיבטים של ריגול ותעמולה. טכנולוגיית הלוויינים וחקר החלל גויסו לשימוש לצורכי המלחמה הקרה. ציוד שנישא על לוויין יכול היה לשמש לריגול אחר מדינות אחרות, בעוד הגשמת שאיפות חלל יכולה הייתה לשרת כתעמולה את הכישרון המדעי והפוטנציאל הצבאי של המדינה. הציבור הבין שאותם משגרים שהיו יכולים לשלוח בני אדם למסלול בחלל או לפגוע בנקודה מסוימת בירח, יכלו גם לשמש לשיגור פצצת אטום אל עבר עיר אויב מסוימת. רוב הפיתוח הטכנולוגי שנדרש למסעות בחלל היה שימושי במידה רבה גם לטילים בזמן מלחמה, כדוגמת טילים בליסטיים.
בדוח שהוגש לחיל האוויר האמריקאי ב־1946 נכתב: "ניתן לצפות כי רכב לוויין עם מכשור מתאים יהיה לאחד מכלי המחקר המשפיעים ביותר במאה ה־20. הישג של שיגור לוויין ייצור תהודה בת השוואה לזו של פיצוץ פצצת אטום."
בנוסף להיבטים הצבאיים הקידמה בחלל נתפסה כעדות על מיומנות טכנולוגית וכלכלית, שמוכיחה את עדיפות האידאולוגיה של המדינה. לחקר החלל הייתה אפוא מטרה כפולה: הוא יכול היה לשרת מטרות שלום, אך גם לתרום למטרות צבאיות. כל אחת משתי המעצמות עשתה מאמצים להשיג נקודת פתיחה טובה לקראת המרוץ לחלל, אך לא היה ברור מי תירה את יריית הפתיחה.
משבר הספוטניק
ב־4 באוקטובר 1957 שיגרה ברית המועצות בהצלחה את ספוטניק 1, הלוויין המלאכותי הראשון שהגיע למסלול, ובכך החל המרוץ לחלל. עקב המשמעויות הכלכליות והצבאיות של הלוויין, עורר ספוטניק פחד וויכוחים פוליטיים בארצות הברית. באותה עת, שיגור ספוטניק נראה בברית המועצות כסימן חשוב לכישרונותיה ההנדסיים והמדעיים של האומה. הלוויין ותוכנית חקר החלל שבאה בעקבותיו זכו לעניין רב בקרב הציבור. למדינה שעסקה בהשתקמות מחורבן המלחמה היה חשוב ומעודד לראות הוכחה של הכישרון הטכני בעידן החדש.
לפני שיגורו של ספוטניק, האמריקאי הממוצע הניח שלארצות הברית יש עליונות בכל תחומי הטכנולוגיה. מקבילו של פון בראון בברית המועצות, סרגיי קורוליוב, המהנדס הראשי שתכנן את משגר ה־R-7 ששיגר את ספוטניק למסלולו, היה מאוחר יותר המהנדס של משגר ה־N-1, שתוכנן לשיגור קוסמונאוטים לירח. בתגובה לספוטניק, החלה ארצות הברית בהשקעת מאמץ רב לרכישת העליונות הטכנולוגית מחדש. מאמץ זה כלל גם שינוי בתוכנית הלימודים בבתי הספר בתקווה ליצור עוד מדענים כדוגמת פון בראון וקורוליוב. תגובה זו נקראה בשם "משבר הספוטניק". לינדון ג'ונסון אמר "בעיני העולם, ראשון בחלל פירושו ראשון, נקודה; שני בחלל הוא שני בכול."
ההחלטה לשגר אדם לירח
הציבור האמריקאי, שהיה בתחילה מדוכא ומבוהל מספוטניק, הוקסם מהפרויקטים האמריקאיים שבאו בעקבות זאת. תלמידי בית ספר עקבו אחר רצפי השיגורים, ובניית דגמי משגרים הפכה לתחביב פופולרי. הנשיא קנדי נשא נאומים שעודדו את הציבור לתמוך בתוכנית החלל, וניסה בכך להתגבר על הספקנות של רבים אשר חשו שמוטב היה לו מיליוני הדולרים היו מושקעים בפיתוח בכיוונים מוכחים, באמצעי חימוש קיימים, או בלחימה בעוני. בנאום מפורסם שנשא באוניברסיטת רייס ב־12 בספטמבר 1962 הצהיר:
"אנו בוחרים להגיע לירח בעשור זה ולעשות דברים נוספים, לא משום שהם קלים, אלא מפני שהם קשים"
קרוב לארבעה חודשים לאחר שיגור ספוטניק 1, שיגרה ארצות הברית את הלוויין הראשון שלה, אקספלורר 1. אולם, בניסיונות הראשונים שעשתה ארצות הברית לשיגור לוויינים לחלל, מספר כישלונות שיגור מביכים אירעו בקייפ קנוורל. בניסיון השיגור הראשון של לוויין אמריקאי לחלל, ואנגרד TV3, ב־6 בדצמבר 1957 התפוצץ המשגר שניות ספורות לאחר השיגור. ניסיון השיגור שודר בשידור חי בטלוויזיה, ובהמשך כינו בעיתונות בלעג את המשגר "קאפוטניק" ו"פלופניק". ניסיון כושל נוסף בתוכנית וונגארד אירע ב־5 בפברואר 1958, ימים ספורים לאחר השיגור המוצלח של אקספלורר 1.
הלוויינים הראשונים כבר שימשו למטרות מדעיות. הן ספוטניק והן אקספלורר 1 שוגרו כחלק מהשתתפות המדינות בשנה הגאופיזית הבינלאומית. הלוויין ספוטניק עזר לקבוע את צפיפות האטמוספירה העליונה ומידע מטיסת אקספלורר 1 הוביל לגילוי חגורת ואן אלן על ידי ג'יימס ואן אלן.
נחיתת אדם על הירח
בעוד הסובייטים גוברים על האמריקאים במרבית פריצות הדרך הראשוניות במרוץ לחלל, הם הפסידו בהתמודדות מול תוכנית אפולו האמריקאית להנחתת אדם על הירח. לאחר ההצלחות הסובייטיות הראשוניות, בפרט טיסתו של גגארין, חיפשו הנשיא קנדי וסגן הנשיא ג'ונסון פרויקט אמריקני שישבה את דמיונו של הציבור. תוכנית אפולו התאימה למטרותיהם ומנעה ויכוחים עם פוליטיקאים הן מהשמאל (שהעדיפו תוכניות חברתיות) והן מהימין (שהעדיפו פרויקט צבאי יותר).
קנדי וג'ונסון הצליחו לשנות את דעת הקהל הציבורית בארצות הברית: ב־1965, 58% מהאמריקנים תמכו בתוכנית אפולו, לעומת 33% בלבד שנתיים קודם לכן. תמיכתו המתמשכת של ג'ונסון, שהפך לנשיא ב־1963, בתוכנית זו איפשרה את הצלחת הפרויקט.
ברית המועצות הראתה דו־ערכיות גדולה יותר לביקור בני אדם בירח. חרושצ'וב לא היה מעוניין הן ב"הפסד" למדינה אחרת והן במחיר הכרוך בפרויקט שכזה. באוקטובר 1963 הוא תיאר את ברית המועצות כ"לא מתכננת לעת עתה טיסות קוסמונאוטים לירח", אך הוסיף שהם לא יצאו מהמרוץ. רק כעבור שנה ראתה ברית המועצות את עצמה מחויבת לניסיון נחיתה על הירח.
אף על פי שגשושיות סובייטיות לא־מאוישות הגיעו לירח לפני החלליות האמריקניות, ניל ארמסטרונג האמריקאי היה לאדם הראשון שהניח את רגלו על פני הירח ב־21 ביולי 1969, יום לאחר הנחיתה. שותפיו של ארמסטרונג למשימה היו מייקל קולינס, טייס מודול הפיקוד, ובאז אולדרין, טייס מודול הירח. האירוע שודר בטלוויזיה ונצפה על ידי יותר מ־500 מיליון בני אדם ברחבי העולם. הנחיתה על הירח היא אחד הרגעים שעיצבו את פני המאה ה־20, ומילותיו של ארמסטרונג כשנגע לראשונה בפני הירח הפכו במקביל לבלתי נשכחות: "זהו צעד קטן לאדם, ופסיעה ענקית למין האנושי"